לנדאו שושנה ז"ל ואח' נ' אלימלך

פסק דין

זוהי תביעה לפינוי נכס מקרקעין אשר בו מחזיק הנתבע כדייר מוגן לצורך ניהול עסק. לטענת התובעים מתקיימת עילה לפינויו של הנתבע מן העסק, היא עילת הנטישה.

הרקע העובדתי

התובעים או מי מהם (להלן: "התובעים") הינם בעלים של נכס מקרקעין הידוע כחלק מחלקה 116 בגוש 11605 שנמצא ברחוב ההסתדרות 150 בחיפה (להלן: "הנכס"). בעבר היה הנכס בבעלותם של אליעזר ופיגה יעקובסון ז"ל (להלן: "בני הזוג יעקובסון"), הוריה של שושנה לנדאו ז"ל, שירשה אותו לאחר מותם. לאחר פטירתה של שושנה לנדאו ז"ל ירש תובע מס' 5 את זכויותיה בנכס.

בנכס מבנה, אשר בחלק ממנו החזיק בעבר כדייר מוגן ראובן ביליה (להלן: "ביליה"), שניהל במקום בית מלאכה לתיקון רדיאטורים למכוניות (להלן: "המושכר" ו"המוסך").

ביום 31.5.1973 חתמו ביליה והנתבע על הסכם שעל פיו רכש הנתבע מביליה את זכויותיו כדייר מוגן במושכר (להלן: "ההסכם").

במהלך השנים המשיך הנתבע להפעיל במושכר את המוסך.

בחודש יולי 2006, לקה הנתבע בבעיות נפשיות, ואף אושפז למשך זמן מה במרכז הרפואי לבריאות הנפש בטירת הכרמל. הנתבע הפסיק באותה תקופה לנהל את המוסך במושכר, ולא חזר לנהלו עד היום.

גדר המחלוקת וטענות הצדדים

בדיון שהתקיים ביום 19.5.11 הגיעו הצדדים להסכמות אודות ניהול הדיון, שלהן ניתן תוקף של החלטה (עמ' 8-9). בהתאם להסכמות אלה, אין מחלוקת כי הנתבע מחזיק במושכר כדייר מוגן, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם בשאלה העובדתית אם שולמו לבני הזוג יעקובסון דמי מפתח עבור שכירות זו. בנושא זה נשמעה עדותו של ביליה, שתצהיר עדות ראשית שלו הוגש על ידי הנתבע. יתר ראיות הצדדים התקבלו, תוך שהצדדים ויתרו על חקירה נגדית של העדים מבלי שאף אחד מן הצדדים הסכים לנטען בתצהירי הצד שכנגד. הצדדים אף התנגדו לעדויות בלתי קבילות, לרבות עדויות שמיעה ועדויות סברה. על בסיס הסכמות אלה, אשר קיבלו, כאמור, תוקף של החלטה, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

התובעים טוענים כי מתקיימים בענייננו יסודותיה של עילת הנטישה, ועל כן מן הדין להורות לנתבע לפנות את המושכר. ואילו הנתבע טוען, כי לא מתקיימים יסודותיה של עילת הנטישה, וכי אף אם ימצא בית המשפט כי אומנם מתקיימים יסודותיה של עילה זו מן הדין להעניק לו סעד מן הצדק, באופן שפינויו מן המושכר יותנה בכך שהתובעים ישלמו לו את דמי המפתח ששילם כערכם כיום. התובעים מתנגדים לעתירתו זו של הנתבע.

דיון והכרעה

עילת הנטישה

הואיל ואין חולק כי הנתבע הינו דייר מוגן במושכר, הרי שלצורך פינויו מן המושכר על התובעים להוכיח כי מתקיימת עילת פינוי. עילות הפינוי קבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). עילת הנטישה אינה בין העילות המפורטות בסעיף, אלא מדובר בעילת פינוי נוספת, אשר יצרה הפסיקה. הרציונל ליצירתה של עילה זו הוסבר על ידי הנשיא שמגר בע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו(5) 758 (1992) (להלן: "עניין נוסייבה"):

"עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג, או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק" (סעיף 6 לפסק הדין).

בעניין נוסייבה התייחס הנשיא שמגר גם לתנאיה של עילת הנטישה, אשר נקבעו בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון. נקבע כי לצורך הוכחת עילת הנטישה על התובע להוכיח שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו. ספק בעניין זה פועל לטובת הדייר. שניים הם, אם כן, רכיביה של עילת הנטישה: האחד – עובדתי, ועניינו בשאלה אם עזב הדייר את המושכר; השני – נפשי, ועניינו בכוונת השוכר לשוב אל המושכר. הרכיב השני, דהיינו הכוונה לחזור, מורכב משני יסודות: האחד – הרצון לחזור למושכר; השני – סיכוי ממשי לקיום האפשרות של שיבה למושכר (ע"א 417/79 מרכוס נ' המר ואח', פ"ד לז(2) 337 (1983) בעמ' 346). הדברים סוכמו על ידי הנשיא שמגר בעניין נוסייבה כדלקמן:

"במילים אחרות, על בעל הבית להוכיח כי הדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לחזור, כאשר הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה. דהיינו, לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי המלווה במעשים גלויים" (סעיף 7 לפסק הדין).

בענייננו אין חולק כי בחודש יולי 2006 עזב הנתבע את המושכר (ראה: סעיף 12 לתצהיר הנתבע). לכן מתקיים בענייננו היסוד העובדתי של עילת הנטישה. אלא שהנתבע טוען, כי לנוכח מצב בריאותו הקשה נבצר ממנו "בשלב זה ועד להחלמתו" להפעיל את המוסך (סעיף 11 לסיכומיו). עוד טוען הוא, כי "מעולם לא אמר שבכוונתו לנטוש את המושכר או שלא לחזור אליו" (סעיף 13 לסיכומיו). ואולם אף אם אניח כי בחודש יולי 2006, כאשר חדל הנתבע מלהפעיל את המוסך, היה לו רצון לשוב למושכר לכשישתפר מצבו הבריאותי, הרי שבנסיבות העניין רצון זה נותר בגדר רצון ערטילאי בלבד, ולא אוכל לקבוע, כי קיים סיכוי ממשי לחזרתו של הנתבע לנהל את המוסך במושכר. מאז הנטישה חלפו למעלה מחמש שנים. הנתבע כבן 79 כיום, ומן המסמכים הרפואיים שצרף לתצהירו עולה כי מצב בריאותו קשה. לא הוצגה כל ראיה המצביעה על כך שקיים סיכוי ממשי כי מצב בריאותו של הנתבע ישתפר באופן שיאפשר לו לשוב ולהפעיל את המוסך.

אציין כי לא אחת קבעו בתי המשפט, כי עזיבה של עסק מחמת גיל או מצב בריאותי מקימה עילה של נטישה (ראה: ת.א. (שלום ת"א) 19371/07 עזבון המנוחים רפאל ומרים אלואישוילי ז"ל נ' אטי אברמוביץ (19.9.10); ות.א. (שלום ראשל"צ) 8030/04 חכמון יוסף ואח' נ' קבוצה קואופרטיבית לתרבות ואומנות מגדל חולון ואח' (8.1.07) שצורף לסיכומי הנתבע).

הנתבע מציין, כי שילם את דמי השכירות כסדרם, דבר המצביע על כוונתו להוסיף ולהחזיק במושכר; והתובעים קיבלו ממנו את השיקים, עד שבשנת 2008 חדלו לגבותם. ואולם ההלכה הפסוקה קובעת, כי תשלום דמי שכירות בעד מושכר שנעזב אינו סותר, כשלעצמו, את מסקנת הנטישה ואינו מסכל את תוצאותיה. עצם התשלום אינו מוכיח כי הדייר לא נטש את המושכר, או כי בעליו ויתר על עילת הנטישה (ראה: ד' בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שניה, עדכון מס' 3, מרץ 2010, הוצאת פרלשטיין – גינוסר בע"מ) בעמ' 152-153 והפסיקה המאוזכרת שם).